היום לפני 45 שנים שיגרה ברית המועצות את תחנת החלל הראשונה. מאז הציב האדם במסלול סביב כדור הארץ כמה תחנות חשובות בדרך לישיבת קבע של האנושות בחלל, ונראה שהחלל הופך להיות קרוב מאי-פעם, לא רק לאסטרונאוטים מקצועיים

תחנת חלל, הקרויה גם "תחנה אורביטלית", היא חללית שנועדה להישאר בחלל לתקופה ממושכת ולשמש גם למגורי צוות חלל, בניגוד לחלליות אחרות, שמשימתן מוגבלת בזמן והן חוזרות לכדור הארץ בסיומה. לכן משולבים בה אמצעים שונים להספקת הצרכים של דייריה. תחנת חלל היא למעשה לוויין מלאכותי של כדור הארץ, המקיף אותו בגובה נמוך יחסית. היא יכולה לשמש גם כתחנת עגינה לחלליות. מכיוון שהיא נמצאת בחלל דרך קבע, אין לה מערכות הנעה או נחיתה.

תחנות החלל של היום משמשות כפלטפורמות מחקר לבדיקת ההשפעות של שהות ממושכת בחלל על גוף האדם. הן מאפשרות מחקרים ארוכי טווח שאי-אפשר לבצע בטיסות חלל קצרות. חברי צוות שוהים בדרך כלל בתחנה במשך שבועות או חודשים, ולעתים רחוקות למעלה משנה. שיא השהות הרצופה בחלל שייך לקוסמונאוט ואלרי פוליאקוב, ששהה בתחנת החלל "מיר" 437 ימים בשנים 1994-5. עד כה, רק שלושה בני אדם השלימו משימות שארכו למעלה משנה, כולן על "מיר".

כיום שוהות בחלל תחנת החלל הבין-לאומית המשותפת לארצות הברית, לרוסיה ולאיחוד האירופי, המאוישת באופן קבוע, ותחנת החלל הסינית טיאנגונג 1, שרוב הזמן אינה מאוישת.

סאליוט 1
המין האנושי השתעשע ברעיונות להקים תחנת חלל כבר במחצית השנייה של המאה ה-19, וכמה ספרי מדע בדיוני עסקו בנושא, אך רק ב-19 באפריל 1971 – בדיוק היום לפני 45 שנים – שיגרה ברית המועצות את תחנת החלל הראשונה, סאליוט 1 (ברוסית: "זיקוקים"). היא שוגרה ריקה, וכעבור ארבעה ימים שוגרה בעקבותיה החללית המאוישת סויוז 10 אך החללית לא הצליחה לעגון בתחנת החלל, ולאחר כמה ניסיונות כושלים בוטלה המשימה ואנשי הצוות שבו בשלום לכדור הארץ לאחר פחות מיממה.

הצוות הראשון שהצליח לעגון בסאליוט 1 שוגר בסויוז 11 ונשאר עליה במשך 23 יום. אבל המשימה הסתיימה באסון. שסתום הלחץ בחללית נפתח בטרם עת, ושלושת הקוסמונאוטים נחנקו למוות עם שובם לכדור הארץ. אחרי חצי שנה בחלל סיימה סאליוט 1 את משימתה ונשרפה עם כניסתה לאטמוספרה ב-11 באוקטובר 1971. במסגרת תכנית סאליוט שוגרו עוד 6 תחנות חלל עד 1982. תחנות מספר 6 ו-7 היו הראשונות שנבנו עם שני פתחי עגינה, כך ששתי חלליות יכלו לעגון יחד בתחנה.

סקיילאב
תחנת החלל האמריקנית הראשונה יצאה לדרכה אחרי סיום תכנית "אפולו" של הטיסות המאוישות לירח. "סקיילאב" ("מעבדת חלל") הייתה במסלול מ-1973 ועד 1979 וכללה מעבדה, מצפה כוכבים ומערכות נוספות.

התחנה ניזוקה במהלך השיגור כאשר מגן המטאורואידים (גופים קטנים הנעים בחלל) נקרע ממנה, תוך שהוא הורס את אחד מקולטי השמש שלה ופוגע קשות ביכולת הכיוון של לוח נוסף. התקלה גזלה מסקיילאב את מרבית הכוח החשמלי שלה, שהלוחות הסולאריים היו אמורים לספק, וגם הסירה את ההגנה שהייתה לה מפני חום השמש, כך שהיה חשש שתצא מכלל פעולה. הצוות הראשון הצליח להחליף את מגן החום ולשחרר את הפאנלים התקועים, במשימת התיקון הראשונה בחלל.

במהלך שהותה בחלל בוצעו על סיפונה של סקיילאב כמה ניסויים מדעיים, וצוותיה הצליחו לאשש את קיומם של חורים בהילת השמש. האסטרונאוטים בתחנה גם צילמו אלפי תמונות של כדור הארץ ושברו שיאים של משך שהייה בתחנה. לקראת התרסקותה המתוכננת של סקיילאב, ב-1979, נערכו הימורים מתי והיכן ייפלו השברים שלא יישרפו באטמוספרה. עיתונים אף הציעו פרסים של אלפי דולרים לראשונים שיביאו למערכותיהם פיסה מסקיילאב. לבסוף התרסקה התחנה במערב אוסטרליה. הרשויות שם קנסו את ארצות הברית ב-400 דולר על השלכת פסולת ברשות הרבים. הקנס שולם רק 30 שנים מאוחר יותר, באפריל 2009, כאשר שדרן רדיו אמריקני גייס את הסכום הדרוש ממאזיניו ושילם אותו בשם נאס"א.


תפקדה שש שנים למרות התקלה הקשה. סקיילאב | צילום: ויקיפדיה

מיר
"מיר" (ברוסית "שלום" או "עולם"), שהייתה בשירות ברית המועצות ואחר כך רוסיה בין 1986 ל-2001, קבעה שלושה תקדימים. ראשית, היא הייתה תחנת החלל הראשונה שאוכלסה ברציפות לתקופה ממושכת. את השיא שקבעה – 3,644 ימים – שברו רק ב-2010 בתחנת החלל הבין-לאומית. "מיר" גם הייתה התחנה המודולרית הראשונה, והורכבה במסלול סביב כדור הארץ בין 1986 ל-1996. ולבסוף, היא הייתה הלוויין המלאכותי הגדול ביותר עד להקמתה של תחנת החלל הבין-לאומית.

"מיר" שוגרה במסגרת המאמצים של ברית המועצות לקיים תחנת מחקר ארוכת טווח בחלל. רוב אנשי צוותה היו מברית המועצות (ואחרי פירוקה – מרוסיה). עם זאת, שיתופי פעולה הפכו אותה נגישה למדינות רבות, ובמהלך פעילותה ביקרו בה 104 חוקרים מ-12 מדינות. היא שימשה מעבדת מחקר של חוסר כבידה. אנשי הצוות ביצעו בה ניסויים בביולוגיה, בפיזיקה, באסטרונומיה ובמטאורולוגיה, במטרה לפתח טכנולוגיות להתמודדות עם שהות ממושכת בחלל. תאים פוטו-וולטאיים סיפקו את החשמל שנדרש לתחנה.

תחנת החלל הבין-לאומית (ISS)
כבר ב-1984 העלה נשיא ארצות הברית רונלד רייגן את ההצעה לבנות תחנת חלל בין-לאומית שארצות הברית תעמוד בראשה, במסגרת התחרות עם ברית המועצות. התכנית בוטלה בתחילת שנות התשעים לאחר סיום המלחמה הקרה, אך לעומת זאת נפתח פתח לשיתוף פעולה בין סוכנויות החלל של ארצות הברית ורוסיה.

תחנת החלל הבין-לאומית, כמו "מיר", היא מודולרית, והרכבתה החלה ב-1998. כיום היא החפץ המלאכותי הגדול ביותר שמקיף את כדור הארץ, ואפשר לראותה מכדור הארץ אף בעין בלתי מזוינת, כנקודת אור שנעה על פני השמיים. המחקר בתחנה מתמקד בהשפעות של חוסר כבידה על בני אדם, על בעלי חיים ועל צמחים, בפיזיקה של נוזלים בתנאי חוסר כבידה ובהנדסת חומרים.

התחנה מאוכלסת ברציפות החל מ-2 בנובמבר 2000, מועד הגעת המשלחת הראשונה – נכון להיום כמעט 15 שנים וחצי, התקופה הארוכה ביותר עד כה. עד היום ביקרו בה אסטרונאוטים, קוסמונאוטים ותיירי חלל מ-17 מדינות. תחנת החלל הבין-לאומית היא מיזם משותף של חמש סוכנויות חלל: נאס"א, סוכנות החלל הרוסית, הסוכנות היפנית, הסוכנות הקנדית וסוכנות החלל האירופית.


כך תיראה מבפנים תחנת החלל העתידית של Bigelow | צילום: ויקיפדיה

מלון עם הרבה כוכבים
החברה האמריקנית ביגלו (Bigelow Aerospace) פיתחה טכנולוגיה של חדרים מתנפחים המיועדים להתקנה בתחנת החלל הבין-לאומית. הבסיס לטכנולוגיה זו הוא שיגור של מבנה "מקופל" וניפוחו לאחר ההתקנה. שיטה זו מקטינה מאוד, כמובן, את הנפח הדרוש לאחסון החדר בטיל השיגור. חדר ראשון מתוצרתה ינופח בתחנת החלל בחודש הבא.

בעת האחרונה הכריזו ביגלו וחברה אמריקנית אחרת, United Launch Alliance (ULA), על כוונתן לשגר סביבת חיים פרטית שתהיה עצמאית לחלוטין בחלל כבר ב-2020. לפי ההצעה, תהיה זו תחנה המורכבת ברובה מחדרים מתנפחים, בנפח כולל של 330 מטרים מעוקבים – כפליים מתחנת החלל הבין-לאומית. היא תשמש לתמיכה במחקר על חוסר כבידה, ובכלל זה משימות מדעיות, אך ייתכן שהדבר המלהיב ביותר בתחנת החלל העתידית הוא הפוטנציאל שלה כיעד תיירותי וככלי טיס למשימות המיועדות לירח ולמאדים.

זו אינה היוזמה היחידה ל"מלון חלל". גם קבוצת Space Island האמריקנית מקדמת הקמה של תחנה תיירותית במסלול סביב כדור הארץ, בגובה של 600 ק"מ ויותר. היוזמות האלה, שפעם היו בגדר מדע בדיוני, הופכות עם התקדמות הטכנולוגיה לחלום בר-הגשמה.

שבעה תיירי חלל שביקרו בתחנת החלל הבין-לאומית בין 2001 ל-2009 שילמו לסוכנות החלל הרוסית בין 20 ל-40 מיליון דולר כל אחד על הטיסה לחלל, השהות בתחנה וההכשרה. כיום, כמה חברות פרטיות מפתחות חלליות שיהיו מסוגלות להביא בני אדם למסלול סביב כדור הארץ עוד לפני סוף העשור. חברות אחרות מפתחות חלליות לביקור קצר בגבול החלל. המחיר לביקור בתחנת חלל פרטית צפוי להיות הרבה פחות מעשירית ממה ששילמו תיירי החלל המיליארדרים. אמנם לא מדובר בסכומים פעוטים, אבל ככל שיגדל ההיצע, המחירים צפויים לרדת עוד. אולי בעשור הבא מחירו של ביקור משפחתי במלון חלל כבר לא יהיה בשמיים. 

0 תגובות