אנטיביוטיקה, תרופה למלריה ובעיקר - התרופה האנטי-היסטמינית הראשונה: 109 שנים להולדתו של דניאל בּוֹבֶה, מחשובי הפרמקולוגים במאה ה-20

דניאל בּוֹבֶה (Bovet) נולד ב-1907 בשווייץ למשפחה איטלקית. הוא למד ביולוגיה באוניברסיטת ז'נבה וסיים את הדוקטורט בגיל 22. בסיום לימודיו התחיל לעבוד במכון פסטר בפריז, שם מונה להקים את המחלקה לפרמקולוגיה.

את פריצת הדרך הראשונה עשה בובה ב-1935, כשהיה שותף לגילוי הסולפנילאמיד (sulphanilamide) – אנטיביוטיקה חשובה לטיפול בזיהומים שגורמים חיידקי סטרפטוקוקוס. בובה ועמיתיו חקרו את פעילותו של הפרונטוסיל, צבע ששימש בתעשיית הטקסטיל אך התברר שיש לו גם תכונות אנטיביוטיות. מדענים סברו תחילה שהדבר קשור לתכונות הצבע עצמו, אך צוות החוקרים הראה כי החומר הפעיל נגד החיידקים הוא הסולפנילאמיד, והפרונטוסיל הופך לתרופה יעילה רק לאחר שאנזימים בגוף החולה מעבדים אותו לסולפנילאמיד.

בובה ייצר גם תרופה חדשה למלריה, נגזרת של החומר הפעיל בכינין, שהופק עד אז מקליפות עצים. אחד מתוצרי הלוואי של התהליך היה מולקולה שחוסמת את ייצור האדרנלין בגוף. אף על פי שלא נעשה בה שימוש רפואי, התגלית סללה את הדרך למחקרים חשובים רבים.

גולת הכותרת בעבודתו של בובה הייתה פיתוח האנטי-היסטמין הראשון ב-1937. במהלך תגובה אלרגית משחררים תאים במערכת החיסון, הקרויים תאי פיטום (Mast cells), כמויות גדולות של היסטמין, שמרחיב את כלי הדם וגורם לירידה חדה בלחץ הדם. כמו כן הוא מכווץ שרירים חלקים, כגון שרירי הנשימה, ולכן התקף אלרגיה חריף עלול לגרום למוות. בובה ייצר מולקולה שמתחרה עם ההיסטמין על אתר הקישור שלו וחוסמת את פעילותו. החומר החדש היה רעיל מדי לשימוש, אך השימוש המחקרי בו הוכיח שההיסטמין הוא אכן הגורם העיקרי לתגובות אלרגיות.

בהמשך פיתח בובה נגזרות בטוחות יותר של החומר. אחת מהן, פירילאמין, אושרה לשימוש רפואי ב-1944. התרופה סייעה לרבים להקל על התקפי אלרגיה חריפים, אך חסרונה העיקרי היה תופעות הלוואי הרבות שלה. הפירילאמין, או בשמה השני "מפיראמין", הגיעה למוח וגרמה לתחושות נמנום או טשטוש. עם השנים היא הוחלפה בתרופות חדישות יותר שאינן חודרות את המערכת המסננת את הדם המגיע למוח. נגזרות שלה משמשות גם כיום מרכיב מרכזי בתכשירים לשימוש מקומי, כמו משחות להרגעת פריחה אלרגית.

בובה ניסה למצוא גם מעכבים של אצטילכולין – מוליך עצבי חשוב שממלא תפקיד מרכזי בהעברת אותות מהמוח לשרירי התנועה. הוא חקר את פעילותו של רעל עצבים אינדיאני בשם קורארה (Curare) והצליח לסנתז מולקולות דמויות קורארה שחוסמות את קולטני האצטילכולין. החומר שפיתח, גאלאמין, הפך לחומר הרדמה והרגעת שרירים מקובל בחדרי ניתוח.

בובה פרסם יותר מ-300 מאמרים מדעיים על החומרים שפיתח ועל השפעותיהם. ב-1957 הוענק לו פרס נובל ברפואה על "פיתוח "מרכיבים סינתטיים המעכבים את פעילותם של חומרים שונים בגוף".

ב-1938 נשא בובה לאשה את פילומנה ניטי, בתו של ראש ממשלת איטליה לשעבר ואחותו של שותפו לעבודה, הבקטריולוג פדריקו ניטי שנאלץ לגלות מאיטליה עם עליית הפשיזם. ב-1947, אחרי מלחמת העולם השנייה, עברו בובה ומשפחתו לרומא, שם הוא ניהל במרוצת השנים כמה מכוני מחקר, עד שפרש לגמלאות בשנת 1982. הוא הלך לעולמו עשר שנים מאוחר יותר בגיל 85, עטור פרסים ואותות הוקרה רבים.

בובה אהב להדגיש דווקא את חשיבותם של המזל והמקרה במחקר המדעי ואת הדברים שמדען "נתקל" בהם בדרכו לנסות ולאושש השערות מחקריות שמתגלות כמוטעות. בזיכרונותיו כתב כי במקרים רבים הוא "זרם" עם חקר חומרים כימיים שעניינו אותו והניח להם להוביל את כיוון המחקר. פעמים רבות המסעות האלה הסתיימו בתגליות חשובות שהועילו לאנושות כולה.

0 תגובות